אתר זה מביא את תרגום ההתכתבות הענפה בין אברהם שטרמן (אבינו, סבנו) לבין הוריו ואחיותיו שנשארו בביתם שבאנטופול, פולין (לימים בלארוס). בידינו נמצאו המכתבים שהגיעו מאנטופול, רבים מהם כתובים בידי אביו משה שטרמן, ואחרים בידי אמו חיה מלכה (לבית זקוסקי) ואחיותיו פנינה, שרה ורחל. האבא והאמא כותבים יידיש, האחיות כבר ידעו עברית ולעתים כתבו בעברית.
במשך שנים רבות העלו המכתבים אבק בבוידעם המשפחתי. בשנים האחרונות החלטנו לצאת למבצע תרגום והעלאה של החומר לאתר האינטרנט. על התרגום אנו חייבים תודה לאלתר אופיר שסייע לנו רבות ותרגם את החומרים הקשים לקריאה בסבלנות ועניין.
ההחלטה להעלות את החומרים נבעה מרצוננו שמעשה זה יהיה בבחינת ״נר זכרון״ תמידי לאברהם ולבני משפחתו שכתבו לו – ונספו כולם בשואה. אנו תקווה שהחומר ישמש את מי שמתעניין בהיסטוריה של יהדות אנטופול ויהדות פולין בכלל.
ההיסטוריה של משפחת שטרמן
כשהוא נולד, אי אז בשנת 1913, ההורים שלו לא טרחו לרשום אותו בפנקס הלידות בבית הכנסת. או שהם לא ידעו שכך צריך לעשות, או שלא חשבו שזה יהיה חשוב כל כך. ואולי זה מה שהציל את חייו, וגרם לו לחזור רגע לפני המלחמה ההיא מהעיירה הפולנית שבה נולד, אנטופול, שכל יהודי שנותר בה הושמד על ידי הנאצים ובני בריתם המקומיים.
אברהם שטרמן נולד ב-8 ביוני, 1913 בעיירה אנטופול (כיום בבלארוס, בין שתי מלחמות העולם בפולין). הוריו הם משה וחיה מלכה (לבית זקוסקה / זקוסקי) שטרמן. משה שטרמן היה בנם של שיינה לאה ויעקב לייב שטרמן. חיה מלכה היתה בתם של פשה (פנינה) נמה וישראל זקוסקי מעיר המחוז קוברין. אנטופול נמצאת נמצאת באחד מאזורי הביצות הגדולים ביותר באירופה, בין הנהרות בוג ודניפר.
אברהם היה הבכור במשפחה בת 6 ילדים. שניים מאחיו, תאומים, נפטרו בגיל צעיר ממחלות. נותרו אברהם ושלוש אחיותיו הצעירות ממנו פנינה (ילידת 1915), שרה (1926) ורחל (1931). פנינה נישאה למיכאל גוסמן (1907) והיתה להם בת בשם צילה (צייטלע) שנולדה בזאבינקה בשנת 1938. כולם נספו בשואה.
משפחתו של אברהם, כמו רוב המשפחות בעיירה שבה היה רוב יהודי, עסקה בחקלאות. היו להם שני ענפים – הם גידלו מלפפונים, החמיצו אותם ומכרו אותם (כמו המיתוס על יהודי מזרח אירופה) וכן גידלו אווזים לפיטום ושלחו אותם ברכבות לערים הגדולות.
היהודים באנטופול – וגם הם – שמרו על חיי הדת. סיפרו שבאחת השנים קנו אתרוג אחד לסוכות בשותפות עם ישוב אחר. בכל יום הסיעו את האתרוג מרחק של 30 קילומטר בסוס ועגלה כדי לברך עליו בסוכה.
משה, אביו של אברהם, לא היה כל כך דתי, אך האם היתה דתיה מאוד. אנשי העיירה ביקשו שיביאו מורה לעברית, אפילו עיתונים בעברית הגיעו לשם. בבית דיברו בני המשפחה יידיש וזו היתה שפת האם. ככל הידוע, גם הפולנית נחשבה בעיניהם שפה זרה. באנטופול של שנות ה-2000 שפת התושבים היא רוסית. בכל אופן, העיירה נודעה בפולין של לפני מלחמת העולם השניה בצימאון לחינוך. הוקם בעיירה בית ספר שנקרא "תרבות". בבית הספר הזה למדו גם עברית.
כשאברהם היה בן 13, הוא עבר ללמוד בעיר וילנה (היום בירת ליטא ואז חלק מפולין). הוא גר בחדר שכור עם חבר, היה לו חשבון פתוח בבנק והוא היה אחראי על משלוחי האווזים שהגיעו מאנטופול אל העיר הגדולה. אז הוא לא ידע, אבל במרחק של כמה עשרות קילומטרים ממנו גדלה שולמית (שפרינצה) צימרמן, אותה הוא יפגוש רק כ-10 שנים מאוחר יותר בירושלים. הדרך לעיירה היתה רחוקה ורק לעיתים רחוקות נסע אברהם לבקר את ההורים והאחיות. בוילנה למד שנה אחת בבית ספר תיכון על שם אפשטין ולאחר מכן המשיך את לימודיו בבית ספר תיכון פולני.
לאחר סיום בית הספר התיכון לא יכול היה להתקבל לאוניברסיטה בשל האיסור על יהודים ללמוד באוניברסיטה. לכן הוא נסע בגיל 19 לעיר מונפלייה שבצרפת ולמד שם שלוש שנים בבית הספר הידוע לרפואה. בסוף 1934 הפסיק את לימודי הרפואה, קיבל סרטיפקט עליה לארץ ישראל ומיד ניצל את ההזדמנות. ככל הידוע לנו, הוא לא הצליח לפרנס את עצמו במהלך לימודיו כי לא היה לו רישיון עבודה בצרפת, ולכן חי חיי עוני קשים. בנוסף, מעל ראשו ריחף האיום שאם ישוב לפולניה, יהיה עליו להתגייס לצבא הפולני. הפטור שלו מגיוס לצבא היה בתוקף עד יולי 1935. כיון שכך, הוא תכנן את העליה לארץ ישראל, השיג היתר עליה. הוא נסע דרך איטליה, והגיע ארצה בתאריך 11/11/1935.
לאברהם היו בארץ שלוש דודות, אחיות של אמו (שושנה זקוסקה, רבקה וינדמן, חיניה צ׳ירשני). בארה"ב היו עוד אחות ואח של האם (חנה וויזן ודוד זקווין). לפני שעלה ארצה, ניסתה דודתו רבקה שחיה בארץ להניאו מלבוא. היא כתבה מכתבים תקיפים מביתה בתל אביב ולפיהם אין בארץ כל עבודה, ושהוא צפוי, אם יבוא, לעבוד כסבל. הוריו, ובמיוחד אביו, הסתייגו מאד מבואו. בכמה וכמה מכתבים שכתב משה שטרמן לבנו, הוא נדנד לו בסוגיית היחסים של היהודים והערבים, והלין על המצב בארץ, ושאל "ווס הערצאך מיט דה ביטערע אראבער", כלומר "מה נשמע עם הערבים המרים" שמתנכלים ליהודים שבארץ. הוא אף אמר שהמצב בפולין אפילו טוב יותר מבארץ ישראל. רק כמה שנים מאוחר יותר, סמוך להריגתו יחד עם בני משפחתו, משה הודה שאברהם בר מזל על כך שעזב אותם.
אברהם לא בחל בעבודות קשות. הוא עבד בים המלח, כמו כן היה בפלוגת ה"גודרים בצפון" שהקימו את הגדר שסימלה את הגבול שבין ארץ ישראל – פלשתינה לבין לבנון. הוא התגורר לאחר מכן בירושלים ועבד בבית חולים לחולי נפש שם הכיר את מי שלימים תהיה אשתו.
במרץ 1939, רגע לפני שהעולם התהפך הוא ביקר בעיירת הולדתו, כאורח זר, בעל דרכון של המנדט הבריטי בפלשתינה-א״י. במשך שלושה חודשים הוא פגש את בני המשפחה ואת בני המקום. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראה אותם. הוא הספיק לעזוב שבועות ספורים לפני שנקרעה פולין לשניים, תחת כיבוש גרמני-נאצי ורוסי. לימים, תיכבש אנטופול על ידי הצבא הגרמני וכל בני המשפחה ירצחו על ידי הנאצים.
אברהם יצא לדרך הארוכה מפולין אל ירושלים, אל מי שתהפוך להיות אשתו, שולמית (שפרינצה צימרמן). הם יגדלו שלושה ילדים, רותי, נירה ומשה, נכדים ונינים.
עם שובו מפולין, הוא התחתן בנישואין פיקטיביים עם עליזה אייזנשטין, שלימים התגוררה בבת שלמה. בזכות זה שהחזיק בדרכון של המנדט הבריטי, יכלה גם היא לעלות ארצה. חודשים ספורים אחרי חזרתו, הוא נשא את שולמית לאשה, בתאריך 7 בנובמבר 1939.
אברהם התחיל לעבוד ב"הדסה" כאח בחדר הניתוח. הוא גם שרת בצבא כאח. 25 שנים עבד ב"הדסה" ובמקביל עבד גם כאח מטעם קופת חולים. במסגרת זו טיפל בנשיא שז"ר, במרים ילן שטקליס ובעוד ידוענים – ומי שאינם ידוענים – בני אותה תקופה. בנוסף לעבודתו בהדסה היה לו בתקופה מסויימת, בשנות השישים, בית החלמה לחולים אחרי ניתוח. כשפרש מ"הדסה" התחיל ללמוד הנהלת חשבונות והספיק גם לעסוק בזה עד שניפטר בגיל 59 מהתקף לב , בחודש אוגוסט 1972.
אברהם ידע שפות רבות, אהב לקרוא ספרים, התעניין מאוד בפוליטיקה והיה אדם חרוץ מאוד, כך העידה בתו נירה. כמו רבים אחרים בני דורו, הוא מיעט בסיפורים על חייו בגולה ועל בני המשפחה שהשאיר מאחור.
לאברהם היתה חליפת מכתבים ענפה וחמה עם בני משפחתו באנטופול. שנים רבות אחרי מותו ומות אשתו נברנו בהם והבאנו אותם לתרגום לעברית. המכתבים כתובים לרוב ביידיש, לעתים גם בעברית כאשר כתבו אחיותיו שלמדו את השפה בבית הספר.
נושאים רבים צפים על פני השטח במכתבים: ראשית, ההסתייגות תחילה מהמעבר לארץ ישראל. המצב הכלכלי הקשה בארץ, אי הוודאות הקשה לגבי מערכת היחסים עם הציבור הערבי בארץ, העתיד הלא ברור – כל אלה החדירו ספקות בלבו של כל מי שהגיע לארץ, ובעיקר בלבותיהם של מי שנותרו מאחור. בנוסף, השנים שתחת הכיבוש הרוסי – הקומוניסטי היו שנים קשות לאוכלוסיה המקומית וגם ליהודים. מהמכתבים עולה – במרומז – כי יש קושי רב להתפרנס והדברים אפילו מגיעים לכדי העדר מזון מספק. מכיון שאי אפשר לכתוב את הדברים בחופשיות, מרמזים בני המשפחה על הקשיים עימם הם מתמודדים.
המכתבים מגיעים מבני המשפחה עד שנת 1941, שנת הכיבוש הנאצי. לא ידוע לנו דבר ספציפי על גורלם של בני המשפחה. יש להניח שככל היהודים בעיירה הם הועברו לגטו, והוצאו להורג על ידי שכניהם או על ידי הנאצים. כאמור, אתר זה ישמש להם אתר זכרון.