(משה שטרמן)
3/1/1941 אנטופול
ילדים יקרים תהיו בריאים. את מכתבכם מ-11/11 קבלנו היום. עלינו, מה לכתוב בעצמי אינני יודע. החיים הנורמליים נמשכים. להרוויח אי אפשר בכלל. אצלנו זאת ארץ שצריך לעבוד מאוד קשה כדי להרוויח. אתם יכולים לתאר לעצמכם שאתמול פעשה קנתה קילו סוכר בשביל הילדה, שתהיה בריאה, אז היא שלמה 30 רובל. להרוויח, מיכאל מרוויח 200 רובל לחודש. מטר של קמח דגן עולה מאה וששים ויותר. אתם שואלים איך אנחנו חיים כשאני לא מרוויח. מהקיץ יש לנו רק לאוכל לעצמנו. לזרוע אין בשביל מה. זרעתי חלקה קטנה של תפוחי אדמה אבל בן אדם חי צריך לאכול יותר, ככתוב: לא על הלחם לבדו יחיה האדם. מה שאנחנו צריכים לא משיגים בעד שום הון ומה שכן משיגים עולה המון כסף. מה שמיכאל מרוויח הולך להוצאות קטנות. קשה מאוד לחיות. כך עובר הזמן ואנחנו מקווים שיהיה יותר טוב. אתה מבקש ממני, אברהם, שאכתוב לעיתים קרובות ושלא נאבד את הקשר איתכם. אני כותב גלויה כל שבוע ואם הגלויות לא מגיעות, אני לא יכול לעזור. עכשיו ככה: הילדים יכתבו. כאשר הכפור יפתח ניסע עם צילה לייאשא, שיצלם אותה ונשלח לכם את התמונה. תקבלו את האורחת (התמונה) יפה. אני יכול לכתוב לכם שצייטעלע התחילה אתמול לצעוק באבא. היא, בלי עין הרע מאוד מוצלחת. הכפור עכשיו עצום אבל רואים כבר סימנים שהוא הולך ופוחת, כך נראה לי. כתבתי כבר מספיק, תהיו כולכם בריאים. כן, אברהם, אתה כותב לי שאצלכם, במשך שלושת החודשים האחרונים יש חדשות, אנחנו לא מבינים, תכתוב קצת יותר ברור, אנחנו רוצים לדעת הכל. תהיו בריאים. אביכם משה שטרמן.
הגלויה מונחת, כתובה, כבר שלושה ימים ולא היה מי שייקח אותה לדואר. בינתיים בזמן הזה, הדוד הרשל נפטר. הוא היה חולה שבוע ימים. הוא נלחץ ממאורעות הזמן, הוא לא יכול היה להסתכל עליהם.
